חיפוש
  • Elagi

פוסט מספר 1: "אני רק שאלה..." או בקיצור: יום טיפוסי בחיים שלי


"אחי, מה קורה?!, איפה אני תופס אותך?!" נשמע בנייד קולו של החבר הכי טוב שלי מהמילואים, בדיוק כשאני באמצע סיור לוקיישן עם לקוח חדש.

"שומע?!" הוא ממשיך, מבלי לחכות לתגובה, "אני בדיוק נמצא עכשיו בחנות שטיחים ויש מבצע מטורף, 70%. אתה לא מאמין. יש מצב אני שולח לך תמונה, ככה בקטנה, בווטסאפ, ואתה עוזר לי לבחור? אני משתגע מהמגוון פה"

"אין בעיה, אחי" אני עונה לו "רק תן לי חצי שעה ככה, אני מסיים פגישה וחוזר אליך?".

"איפה חצי שעה אחי?! מה זה בשבילך, דקה, אני חייב לעוף ואתה מכיר את הטעם של אשתי, אסור לי לפספס את זה, יאללה, תעשה טובה, תעיף מבט בתמונה ששלחתי לך ותחזור אלי, סומך עליך, אחי, אתה אלוף בזה". בום, ניתק.

"יש מבצע מטורף"

אני לא מופתע. תמיד הייתה לו בעיה בדחיית סיפוקים😊. אבל בכל זאת, חבר הכי טוב שלי מהמילואים, אכלנו יחד מאותה פחית הלוף, מה אני אשאיר אותו, באוויר? תוך כדי תנועה, בעודי מצלם תמונות מה־SPACE בעל הפוטנציאל הלא ממומש של הלקוחות החדשים שלי, אני מעיף מבט בתמונה ששלח לי ויודע בדיוק מה זוגתו שתחיה תחשוב על האופציות שהוא שלח לי. ברור לי כשמש שהיא תבעט אותו בחזרה לחנות לקבל זיכוי. אין סיכוי שהשטיח האתני הזה יתאים לסגנון האורבני של הבית שעיצבתי להם ומה נסגר עם עיטורי הוורוד פוקסייה? אני מתחיל לחשוד שהחבר שלי...עיוור צבעים. שולח לו: "אחי, רד מזה, זה לא מתאים לבית שלכם". רואה אותו מקליד ושנייה אחר כך מקבל אימוג'י אגודל למעלה עם המילים "סומך עליך, אחי. תודה!". אני נושם לרווחה וממשיך בסיור.

כמעט לכל אחד יש את הקטע הזה – המומחיות למשהו, שהחברים והמכרים שלו מרגישים חופשי להתייעץ ולשאול שאלות. ברגעים כאלו אני אומר לעצמי תודה לאל שאני לא שיננית או משהו כזה, שאנשים לא צריכים לפתוח את הפה כדי להתייעץ איתי על סתימה שנפלה או חור בשן, אלא מקסימום על ידית שנפלה או איך לסתום חור בקיר. עוד הרבה לפני שהלכתי ללמוד באופן רשמי ומסודר עיצוב פנים בטכניון, הייתי היועץ של החבר'ה שלי בענייני עיצוב וסידור הבית. אם זו דירת סטודנטים בשכונה נידחת בירושלים, או הבית הראשון שלהם כזוג בשכונה קצת יותר בורגנית ואפילו עיצוב המשרד לעסק החדש שלהם. זה התחיל כתחביב, שהפך לתשוקה והמשיך להיות המקצוע שלי.


נכון, אני מודה, לפעמים ה"אני רק שאלה" זו התקלה לא נורמלית באמצע היום, אבל לרוב, זה עונג צרוף בשבילי לדעת שאנשים סומכים על הדעה שלי, על היכולת שלי לספק להם פתרונות בזמן אמת לנושאים בוערים שעל הפרק כמו צבע השטיח, או, רחמנא ליצלן, כיוון התאורה בסלון. אני נהנה לבקר משפחה וחברים ולדעת שהעצות שלי הותירו חותם ב־SPACE שלהם וגרמו להם להרגיש בו נוח יותר, כיפי יותר, יותר בבית.

לפעמים, התשובה שלי ל"אני רק שאלה" מוציאה אותם מאיזה דיסוננס עמוק או התלבטות, שלאחרים נראית מגוחכת, אבל להם היא עולם ומלואו, ואני שמח על כך שיש לי את הידע, הניסיון והיכולת (גם אם לא תמיד את הזמן) לענות.